הדה אורן

הדה אורן היתה הכוריאוגרפית הבולטת של התנועה הקיבוצית ומחלוצות הפרינג' במחול בישראל. היא מתה בת 73 במחלת ניוון שרירים. שיא פעילותה היתה בשנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-80. היא היתה כוריאוגרפית הבית של להקת המחול הקיבוצית בשנותיה הראשונות ויצרה ללהקה 15 ריקודים. אורן למדה מחול, בין השאר, אצל מירה ינואר, ב-1974 נסעה אורן לארצות הברית ולמדה במשך שנה אצל אלווין ניקולאיס, מאבות האוונגרד האמריקאי במחול של שנות ה-60 וה-70.

מיצירותיה הבולטות: תוכנית ושמה "קול ומחול" שהיה בה שילוב נועז של מחול ושירה חיה על הבמה. יצירות ללהקת "בת שבע 2" , ללהקת המחול הקיבוצית יצרה אורן את "הפרטים המצטרפים" (1976), שכמו רוב עבודותיה, נוצרה בהשפעת ניקולאיס ועסקה בחלקי גוף "מדברים". הדואט "הרהור בקו שבור" (1978), "דירה להשכיר" ו"השלמה" (שתיהן מ-1982), שבו יריעת בד ענק מכסה את כל הבמה וחוטים סמויים מחברים בין התקרה לחלקים של שמלה. אורן היתה נוסעת באוטובוסים מקיבוצה לעבוד בגעתון, בחיפה, בתל אביב ובירושלים, שם יצרה את "הצחוק המר" (1985) לקבוצת המחול "אנסמבל ירושלים". היא יצרה קשר עם זוג העולים מרינה וולדימיר פילק שהתגוררו בנצרת ויצרה להם ריקודים, בהם "סיזיפוס" (1995).

בנוסף לכך השקיעה בחינוך. מ-1975 ניהלה את האולפן האזורי למחול בעמק הירדן. היא לא היתה אשה שקל לעבוד אתה. היא היתה אחוזת תזזית ולהט, לעתים הצליפה ברקדנים, אבל מול עיניה עמדה תמיד השאיפה לאמנות ולמצוינות.